כשבן משפחה ממשיך לא לוקח מושכות בידיים – חלק 2 מ-5

כשבן משפחה ממשיך לא לוקח מושכות בידיים – חלק 2 מ-5
זמן קריאה 3 דקות

ניהול עובדים- מה עושים כשבן משפחה רוצה להנציח את הקיים

אנחנו משוחחים על מה שקורה כשבן משפחה ממשיך לא לוקח מושכות בידיים, ואולי יותר חשוב, מה שקרה לפני כן.

זו באמת סיטואציה מאוד בעייתית. הנה מישהו שעבד קשה כל החיים, התאמץ ובנה עסק מפרנס. אפילו בחר בן משפחה ממשיך אשר עובד לצידו כבר כמה שנים, סופג את רוח העסק, מבין את השוק, המתחרים, העבודה והתמחור.

ויום בהיר אחד, אותו בן משפחה ממשיך מציג את עצמו כטרמפיסט, לא מחויב, שאינו מוכן להתיישב בכיסא הנהג. הוא לא מעוניין לשחרר אותך מהסיכון, והוא לא מעוניין לקחת את המושכות קדימה. הוא רוצה להנציח את המצב הקיים: אתה תישא בסיכון, והוא יקבל החלטות וימשוך שכר נדיב. ואם נדרשת הזרמה דחופה, תתכבד אתה ותזרים.

המצב הזה הרבה יותר נפוץ ממה שמקובל להעריך. המון פעמים אמרו לי בני משפחה ממשיכים שאין בכוונתם לגשת ולחתום בבנק על האשראים של העסק. זה עניין אחד "להיות מנכ"ל", וזה עניין אחר להיות בעלים שנושא בסיכון, ובהחלט אין בכוונתם, ביום הפקודה, לקחת על עצמם את כל החבילה הסיכוי והפינוקים לצד הסיכון והאחריות.

ובינתיים? בינתיים, לדעתם, אין צורך לנהל על כך דיון ולהסעיר את הרוחות. בינתיים, הכל טוב, השכר נוח. התנאים הטובים אממ… הם טובים או טובים מאוד. אז מדוע להסעיר את הרוחות בטרם עת?

"נתמודד עם הבעיה כשנגיע אליה", הם אומרים.

כשאתה מגלה שהתופעה הזו מתרחשת, המשמעות היא שסדרה ארוכה של טעויות בוצעו מוקדם יותר, לפעמים במרוצת השנים. טעויות שנעשו על ידי בעל העסק שהיה עסוק מדי, או טרוד מדי, או פשוט לא חושב מספיק כדי להערך ולהכין את עצמו לרגע הזה. ושלא נטעה: לוקח שנים להיערך לכך שתגיע בצורה נכונה לרגע הזה, כדי שיעבור בהצלחה.

ניהול ארגוני

אז מה הטעות הראשונה שיצרה את הבעיה?

הטעות הראשונה: העדר תוכנית עתידית (או "לא חשבתי על זה")

חייבים להבין. אדם לא קם בבוקר ומתחיל לתכנן את העברת היד הניהולית שלו. יותר סביר שאדם קם בבוקר ומטפל בתזרים, או בלקוח, או מבצע עוד פעולת שיווק, או מספק סחורה. רוב בעלי העסק הפעילים בעסק טובים למדי בניהול הטווח הקצר והבינוני: החודש הזה, עוד חודש חודשיים. זו הסיבה שהעסק קיים ועובד.

אלא שבעלות על עסק חייבת לכלול התבוננות וניהול של תקופות ארוכות יותר. עוד חמש שנים. עוד עשר.

לאן אנו רוצים להגיע? היום, בגיל 55, מה המקום שאליו נרצה לכוון כדי שנגיע אליו בגיל 65?

וזה פשוט קשה יותר, מכמה סיבות. הראשונה היא שאנחנו לא יודעים. או שקשה לנו לדמיין כיצד והיכן נהיה בגיל כזה. הפתרון מאוד פשוט: להתייעץ עם אנשים שהגיעו למקום אליו אנחנו רוצים להגיע (ולהתעניין אצלם מה מעניין אותם היום, מה הצרכים שלהם, על מה הם מתחרטים שלא עשו מוקדם יותר). אתה יודע "אין חכם כבעל נסיון", רק לפני שהזמן אבד.

אבל זה יכול להיות מסובך למצוא אנשים כאלו, ולו מהסיבה שאלו שמעניין לשאול אותם, אלו שהצליחו, לא תמיד פנויים לשיחה. מה עושים אז? ובכן, אפשר להתייעץ עם אנשים שהיו מספיק קרובים לאנשים כאלו כדי לדעת בדיוק מה "הציק להם", מה היו "הטעויות" שנעשו. וכאשר זה הצליח מה היו הפעולות שגרמו לכך.

מנסיוננו, כמי שמלווים בעלי עסקים רבים בדרך הזו, אנחנו יכולים להעיד שיש הרבה מה לדעת, הרבה דברים שלא עולים בשיחת חולין, דברים שלא תמיד נעים להודות בהם או לפרט אותם במסגרת חברתית. והבנה מהם, וכיצד להימנע מהם מוקדם מספיק יכולה לשנות הכול. אתה יודע, "אין חכם כבעל נסיון" רק מנסיונם הטוב והרע של אחרים.

בדיון הנוכחי שלנו, אני עומד לפרט לך מהן התובנות שחוזרות על עצמן שוב ושוב בסיטואציות האלה:

  1. התובנה כי בעתיד יתקיים צורך בלתי נמנע בהעברת יד ניהולית. במקרה הטוב עניין של רצון וגיל. במקרה הרע אילוצים בריאותיים למשל. הוודאות של הצורך זהה לודאות שאחרי החורף יבוא הקיץ. היא מוחלטת. ולא ניתן להתחמק ממנה.

  2. התובנה המתבקשת שהתהליך הזה יהיה מורכב. לא פשוט למצוא מישהו שיהיה מוכן להחליף אותך בתנאים טובים. שום עובד לא ישמח לעשות זאת. ושום קונה לא יהיה מעוניין לקנות עסק שמחייב אותו להיכנס לנעליים של קודמו ולקחת עליו את כל הפעולות שאתה מחויב לעשות בעסק, בלי קיומו של מנגנון שמאפשר לו לשבת בחוץ ולספור את הכסף. זהו לופ אתה מבקש למכור כי לא הגעת לשלב הזה, והקונה לא מעוניין לקנות (במחיר שתרצה) כי אתה לא הגעת לשלב הזה.

  3. המסקנה המתבקשת היא שחייבת, אם כן, להופיע תוכנית כלשהי, אשר תביא אותנו, בתוך ציר זמן ברור, אל המקום שבו תתאפשר העברת יד ולו תיאורטית. היא לא חייבת להתרחש באותו מועד, אבל אם תרצה, היא תוכל להתרחש.

אחד אחרי השני, אם היית יכול להצטרף לדיונים שלנו עם "אלכסים" שמגלים שבן המשפחה המיועד כלל לא מעוניין לקחת מהם את המושכות בעסק שלהם, כולם מודים שהחמיצו את התובנות הנ"ל. "לא חשבנו על זה". "לא נערכנו מספיק מוקדם". "כלל לא היתה לנו תוכנית". "היינו פתיים, וחשבנו שזה יקרה לבד".

אז זהו. שלא. זה לא קורה לבד.

מספיק שהתובנות 1-3 לעיל יחלחלו פנימה, כדי להבטיח שיתחיל להתרחש משהו בכיוון.

אבל ההבנה לבדה לא מספקת.

יש אויב אחד מעניין מאוד שיגרום לבן משפחה ממשיך להצטנף בפינה שלו ולא לעבור את המסלול החשוב שעליו לעבור על מנת שיגיע, בבוא הזמן, למקום שבו יוכל וירצה לשבת בכיסא הנהג, להרים את המושכות ולנוע קדימה.

ועל כך נשוחח בפוסט הבא.



מעניין? רוצה לקבל עוד מידע על ניהול העסק ובחינם?

הירשם וקבל כל שבוע רעיונות ומידע שימושי לניהול העסק

עוצמה עסקית לא תשתף את המידע שלך עם אף גורם. אנא בדוק את מדיניות הפרטיות שלנו לפרטים